בן אדם הוא חיה חברתית. אחד ממנגנוני ההישרדות שהתפתחו אצל בני האדם, הוא לחיות בחברותה. אנו בנויים לחפש חברה כי זה מעלה את סיכויינו לשרוד. המשמעות היא שהחברה מכתיבה לנו בהרבה תחומים בחיינו. הסביבה משפיעה על האמונות שלנו, על הלבוש, על קודים של התנהגות, וכמובן על האוכל שאנו אוכלים.
כשעליתי מקנדה, חברה מבית ספר לאחיות הזמינה אותי לשבת. היא ממוצא תימני. בקושי יכולתי לאכול אצלם - הכל היה חריף נורא, אפילו החביתה ביום ראשון בבוקר! בחיים לא נתקלתי בחביתה עם חריף. בחיים לא הייתי כל כך רעבה בשבת כמו באותה שבת עם המשפחה התימנית הנחמדה ומכניסת האורחים. רציתי לאכול את החריף כמו כולם אבל לא הייתי מסוגלת.
היום הסביבה שלנו רוויה במאכלים מעובדים והיפר-טעימים, ומאכלים אלו הפכו להיות הנורמה. בעידוד תעשיית המזון, התרבות מכתיבה היום שמותר ורצוי לאכול בכל הזדמנות חברתית. חגיגה זאת עוגה, ומי שלא אוכל פרוסה לא חוגג במובן מסוים. טיול זה חטיפים. כוס קפה בא עם עוגיה. פרס לילד זה ממתק. בישיבה יש כיבוד, ועוד ועוד.
המציאות המצערת היא שמי שמחליט לאכול בריא, כלומר אוכל ללא סוכרים וללא קמחים לבנים (כולל עמילנים), ולאכול אוכל שאינו מתועש, הופך להיות חריג. הסביבה שלנו הפכה להיות עוינת לאכילה בריאה. מי שאוכל בריא מוציא את עצמו מן הכלל במובנים מסוימים.
מצד אחד זה מבאס. מצד שני, בתור אחת שכך אוכלת, זה מביא "לפנים" את המציאות העגומה. המון אנשים אוכלים בצורה שמזיקה לבריאות ותרבות האכילה שלנו מקשה עלינו לשמור על תזונה נבונה. מסביבי אני רואה אנשים עייפים, עצבניים ומחפשים משהו מתוק. כן, לתרבות האכילה הזאת יש קשר לעייפות ולעצבנות ולא רק להשמנה.
יש יתרון גדול באכילה בריאה. מי שמוותר על סוכרים, קמח לבן ואוכל מתועש, מוצא (אחרי כשבועיים הסתגלות) שהוא רגוע באופן יוצא מן הכלל, שהחשיבה ממוקדת יותר ושיש לו יותר אנרגיה, וכל זה בנוסף לבונוס בנושא המשקל.
הטיפ של ציפי – תנסו לחודש ימים להמנע ממתוקים ובצקים מקמח לבן ותראו כמה טוב זה מרגיש.
