מהסדרה "סיפורים שמשמינים – הסיפורים שאנו מספרים לעצמינו שגורמים לנו להשמין"
מאמר #3 בסדרה
אנחנו מספרים לעצמנו הרבה סיפורים שמונעים מאיתנו לאכול בצורה בריאה ונבונה. למען האמת, הם בדרך כלל אמיתיים וגם הגיוניים. לא חייבים להמציא תירוצים למה קשה לאכול בתבונה.
הבעיה היא שמתוקים, בצקים ומזונות היפר-מעובדים (מה שאני מכנה מב"מים) אינם רק "קלוריות ריקות". הם מזיקים ומקדמים שורה שלמה של מחלות כרוניות הכוללות סוכרת, יתר לחץ דם, כבד שומני והשמנה. מחקרים מראים שהם גם ממכרים, ממש כמו סיגריות, אלכוהול וסמים.
בסדרת המאמרים הזו, אני אעלה כמה מהסיפורים שאנו מספרים לעצמינו, ואתן קצת מזון למחשבה מה ניתן לעשות בעניין.
הפעם, הנושא הוא - סינדרום אם כבר אז כבר.
מכירים את הסיטואציה הזאת? החלטתם על דיאטה וזה אפילו מצליח. אולי ירדתם כבר כמה קילוגרמים ואפילו התחלתם להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמכם ועם הרגלי התזונה המשופרים. ייתכן שבמקביל התחלתם או הגברתם את הפעילות הגופנית. אולי לקחתם מאמן או תוכנית במקביל לשיפור של התזונה. הדיאטה מצליחה ואנשים מתחילים להחמיא לכם עם משפטים כמו "וואו רזית!" "את נראית מצוין!" ' וזה כיף.
ואז.... בא הרגע.
אולי הוא הגיע במסיבת בר מצוה, בסוף שבוע שביליתם עם ההורים, במפגש עם החברים, או אולי בסוף יום קשה בעבודה או עומס רגשי אחר.
בום! אוכלים משהו שלא בדיאטה.
איכשהו, הפעם לא מצליחים לעמוד בפיתוי הזה של העוגה השווה, הלאפה החמה או הצ'יפס במסעדה. שוברים את הדיאטה.
עכשיו מגיעה שאלת המיליון קילוגרמים. מה עושים אם שברתם את הדיאטה?
האמת העגומה היא שאנשים שמוצאים את עצמם בסיטואציה שאכלו מה שהם לא התכוונו לאכול, או בזמן שלא התכוונו, או בכמות שלא התכוונו, נופלים ל-"סינדרום ה-אם כבר אז כבר". בדרך כלל שבירת הדיאטה מלווה בהרגשת אכזבה, רגשי אשמה או תסכול. בשלב הזה יכול לקרות שאומר "נו, הדיאטה (שוב) הלכה, אז היום ממילא זה אבוד. היום אשחרר את הרסן, ומחר אקח את עצמי בידיים ואתחיל מחדש, אבל היום ארשה לעצמי".
טעות! הדרך הזאת יוצרת נתיב ישר אל מעגל הקסמים של אכילה בלתי מבוקרת, שמגבירה את הדחף לאותם מאכלים שמנסים לא לאכול, לכניעה לאותו דחף שהתגבר, לאבדן שליטה באוכל גדול יותר וכן הלאה. כך עובר יום ועוד יום, והופה, באמת עוד פעם הלכה הדיאטה. במקרה הטוב עולים בחזרה את המשקל שירד, ובמקרים רבים מדי, בתוספת ריבית.
מתוקים, בצקים ומזונות היפר-מעובדים ממכרים. הדעה הרווחת בציבור היא שכולנו אמורים לדעת מתוך שליטה עצמית לאכול רק קצת מהם, לאכול הכול אבל במידה. המחקרים מראים שזה לא תמיד עובד ככה. ישנם אנשים אשר יותר רגישים לאופי הממכר של מאכלים אלו, וככל שהם אוכלים יותר ככה הדחף והקושי להתאפק מולם מתגברים. ממש הפוך על הפוך. לאותם אנשים שחרור הרסן הטוטאלי שעושים כש"מרשים לעצמם" גורר אחריו רצון לאכול עוד. ככל שאוכלים יותר, ככה רוצים יותר.
האשליה הגדולה ביותר היא שאחרי יום או יומיים של אכילה בלתי מבוקרת וצריכה גבוהה של מאכלים אלו, החזרה לאכילה במידה קלה ואוטומטית. רק צריך לרצות מספיק. מי לא רוצה מאוד להיות במשקל תקין? ההיפך הוא הנכון. ,סינדרום אם כבר אז כבר" מקשה על החזרה לאכילה בריאה. היא מחבלת ביכולת להתאפק מול מאכלים ממקרים אלו.
החדשות הטובות הם שמנגנון זה עובד גם בכיוון ההפוך. אם קורה שיש "מעידה" ולא נכנסים לתסמונת אם כבר אז כבר, אלא עוצרים כמה שיותר מהר, סולחים לעצמינו (כי מה לעשות, אנחנו רק בני אנוש לא מושלמים), ומיד חוזרים לתלם, הסיכוי הרבה יותר גדול שנחזור למסלול עם נזק מזערי.
בסביבה התזונתית של היום, קשה לאכול בריא ללא. לכן, זה לא פלא שגם מי שרוצה לעשות זאת ואכפת לו לנהל אורח חיים בריא מועד לפעמים. גם לי זה קורה. אני נמנעת לחלוטין מסוכר וקמח יותר מעשרים שנה, אבל היו נפילות בדרך. קורה שאני אוכלת יותר מדי, או בצורה לא מתוכננת מספיק. כולנו בני אדם ולפעמים לא מצליחים. הרעיון ב"אכילה נבונה" הוא לצאת מהמעידה כמה שיותר מהר אחרי כמות כמה שיותר קטנה במקום להתרסק לתוכה עם סינדרום ה-"אם כבר אז כבר".
צאו ממנטליות של דיאטה. אכלתם לא לפי הציפיות שלכם מעצמכם? תעצרו. תעצרו הכי מוקדם עם הכי מעט שאפשר, תסלחו לעצמכם, תורידו את האבק, ותמשיכו הלאה.
