אנחנו בעיצומה של מגפת עולמית הגורמת למחלה קשה ולמוות. בתי החולים מתמלאים וכמובן שכולנו חושבים על אותם עובדי בריאות שנמצאים בחזית, מטפלים בחולי הקורונה בגבורה ועובדים כל כך קשה להציל אותם למרות הסיכון לעצמם. אין מילים שיכולות לבטא את ההערכה שאנו רוצים להביע.
לאחרונה קראתי כצבה של ד"ר סוזן וולבר, רופאה המתמחה בהשמנה שתיארה את חדרי השתיה במחלקות ובמרפאות כ"שדה קרב" של ממתקים. זה נכון גם פה. אפשר להבין מדוע. כשהמילים לא מספיקות, המנהג שלנו כאן בישראל הוא להראות הערכה ולהגיד תודה עם אוכל. אוכל הוא אהבה. חוגגים עם סעודות. מכבדים עם מטעמים.
מביאים אוכל לאנשים כאות הערכה וכדי להגיד "אתם עובדים כל כך קשה, הנה, תהנו קצת עם האוכל. כמה שאנחנו רוצים להודות יותר, כך מביאים יותר אוכל, משובח יותר ובכמות גדולה יותר. נוצר מצב שמחלקות בתי החולים מתמלאות בסלים ענקיים וקופסאות XL של עוגות, שוקולדים ודברי מתיקה.
תפסיקו.
פעם, כשאוכל היה משאב נדיר ולא היה מספיק, זה היה הדבר הנכון לעשות ותרם לאותם אנשים שאנו רוצים לכבדם. אבל, היום? בואו נחשוב על זה לרגע. אנשים הסובלים מהשמנת יתר וסוכרת נמצאים בסיכון למות מקורונה. השמנת יתר וסוכרת נמצאים בעלייה כי הסביבה שלנו רוויה במזונות מעובדים עתירי שומן וסוכר (ז"א עוגות ומתוקים) המקדמים מחלות אלה. יש המון ממזונות אלו בכל מקום וקשה מאוד להתאפק לא לאכול אותם כי הם כל כך טעימים. זה שיש כל כך הרבה מהם בכל מקום גורם לאנשים לאכול הרבה יותר מדי מהם וזה פוגע בבריאות
כאשר נותנים מתנות של משקאות קלים, עוגות ושוקולדים אנחנו מוסיפים לבעיה במקום לקדם את הפתרון!
פעם אחר פעם הלקוחות שלי אומרים כמה קשה להם לאכול בריא בעבודה כי חדר הקפה תמיד מלא בעוגות ומתוקים. אל תגידו "אז שלא יאכלו" או "שיאכלו רק קצת" אם אתם אלו שהבאתם צלחת גדולה. כאשר כמויות עצומות כאלה יושבות מול האף כל יום כל היום, משמרת לחוצה אחרי משמרת קשה, זאת משימה כמעט בלתי אפשרית לרוב בני אנוש. זה פשוט לא עובד.
המאכלים האלו נועדו לגרום לנו לרצות לאכול אותם גם כאשר החלטנו שלא. הם מהונדסים להיות סופר טעימים כדי שנאכל יותר ממה שהתכוונו. הם ממכרים, ממש כמו סיגריות ואלכוהול. כל המתוקים הבצקים והמזון המהיר מקדמים את ההשמנה ומחלות כמו סוכרת, כבד שומני ומחלות רבות אחרות, שהם גורמי סיכון למחלה קשה של קורונה.
אבל זה טעים! זה נכון. אולי אותם עובדי בריאות שאנחנו רוצים "לצ'פר" ייקחו ביס ויוציאו אנחה של עונג ויכריזו "מי הביא את הכנאפה המדהים הזה?". זאת המטרה, נכון? המחשבה עושה נחת? תחשבו שוב. בערך 30 שניות אחרי חוויית הטעם המטורפת, רוב הסיכויים שהם ירגישו לא טוב עם עצמם שהם אכלו משהו משמין ולא בריא כשלא היו צריכים, וזה במקרה הטוב. במקרה היותר גרוע, הם יסבלו מאכזבה עצמית, רגשי אשמה קשים ותחושת בושה וכשלון, כי הנה עוד פעם הם שברו את הדיאטה. סביר להניח שאחרי כ-15-20 דקות מהזמן שאכלו, אותם עובדי בריאות מסורים ואכפתיים יתחילו להרגיש עייפים ועצבניים, מה שיגרום להם להשתוקק לעוד חתיכה של הכנאפה ששוכב שם וכך זה ממשיך. זאת התוצאה האמיתית.
בכל יום, כל היום, שופכים על עובדי הבריאות משקאות ומאכלים מזיקים וממכרים שמחמירים בדיוק את אותם המחלות שבהם הם מטפלים. גם כשיודעים אחרת, ממש קשה לא לאכול אותם כשהם נמצאים. ברור שהכוונה היא לשמח אותם, אבל במציאות ההנאה הרגעית באה על חשבון נזקים גדולים לטווח הארוך.
לפי הסטטיסטיקה יותר ממחצית עובדי הבריאות כבר סובלים מהשמנת יתר ו/או מחלות מטבוליות כמו סוכרת, יתר לחץ דם, כבד שומני ועוד. משמעות הדבר היא שכשמביאים להם משקאות מתוקים וסלסלות של שוקולדים ועוגות, שמים אותם עוד יותר בסיכון ממה שהם כבר נמצאים למחלה קשה חלילה או גרוע מזה.
במקום להביא ג'אנק פוד מזיק אפשר להביא להם זר פרחים, עטים, מספריים, ופנקסים. אם אתם חייבים להביא אוכל, הביאו סלט ירקות מפואר, מגש פירות מפנק, מרק או פשטידה.
בואו נהיה חלק מהפתרון במקום להוסיף לבעיה. בואו נשמור על עובדי הבריאות שלנו
